<h1>ספר התרומות שער כ"ח חלק ג'</h1>
<h2>דף כט.</h2>
והיכא דראובן אמר לשמעון תן מנה ללוי זה, אמר לו הן, שאל לוי לשמעון יש לך מנה זה משל ראובן, אמר לו הן, למחר כשתבעו לוי לשמעון אמר לו אין אני נותן לך כלום לפי שראובן סתם אמר ליתן מנה לפלני, ובהלואה קאמר ליה שהלוהו לו, שהרי לא אמר מנה לי בידך תנהו אלא תן מנה סתם לפלני, ואין זה דרך מעמד שלשתן. ובהאי דינא מסתברא דכי היכי דבהודאה אמרינן [סנהדרין כ"ט ע"א] צריך לומר אתם עדי ולא שנא אמר לוה ולא שנא אמר מלוה מהני, הכא נמי אפילו אמר השלישי שרצונו לזכות בה מהני. והנה שאלתי בזה ה"ר משה בר' נחמן ז"ל וזה אשר השיב לי [תשובה סימן ל"ב], מה ששאלו לוי לשמעון לפני ראובן בשעת המחאה יש לך מנה משל ראובן ואמר לו הן קנה, שהרי דעת כולן שוה שעל אותו מנה הן עסוקין, ומצינו בכל מקום דבגלוי דעתא דחד מניהו מגליא דעתא דכולהו. אלא שאין אנו צריכין בכאן גלוי הדעת הזה, שאני אומר אפילו בשלא אמר כלום אלא שחייב לו מנה ואמר לו תן מנה לפלני ואמר לו הלה הריני נותן במעמד שלשתן קנה, ולא אמרו [ב"מ קי"ב ע"א] לא קנה אלא בהמחהו אצל חנוני ואצל שלחני שאין לו בידם כלום, אבל היו חייבין לו אע"פ שלא פירש מנה לי בידך תנהו לפלני אלא תן מנה לפלני כדרך שממחין אצל השלחנים סתם קנה, דעל אותו מנה קאמר, ולא אמרינן תן לו משלך או הלוה לי מנה ותן לו קאמר, אלא תן לו מנה שלי קאמר. וכדאמרינן בעלמא [גיטין ס"ו ע"א] בעובדא דגניבא הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פקוד, ומסקנא מחמרא כדי ליפות כחו וקנה. ואמאי נימא מחמרא דבר קשה דנהר פקוד קאמר, דהא לא פריש מחמרא דאית לי בנהר פקוד. וכן כל מקום שאמרו [ב"מ ק"ד ע"ב] במתנת שכיב מרע תנו מנה לפלני, הבו ליה ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתאי, נימא תנו משלכם במתנה קאמר. וכי תימא התם בדפריש מנכסי. אם כן היכי לא משתמיט גמרא למימר בחד דוכתא לישנא דוקא תנו מנכסי. ועוד דמעשה דגניבה בלישנא דידיה מיתמר בגמרא, ולא קפיד למימר מחמרא דאית ליה. אלא כל שמצוה לאחרים ליתן משלו קאמר. ותנן נמי [גיטין י"ג ע"א] תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה, ואוקימנא בגמרא חדא אוקמתא בצבורין ומונחין בקרן זוית, מונחין וכדרב דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן בפקדון קנה. והא מתניתין לא קתני תנו מנה זה המופקד בידכם ומונח בקרן זוית לפלני, אלא תנו מנה סתם, ואפילו הכי כיון שיש לו ברשות אותו האיש מנה מונח קנאו במעמד שלשתן. הלכך לדידן דקי"ל אפילו בהלואה קנה נמי כל שחייב לו מנה ואמר לו תן מנה לפלני, מאותו מנה קאמר ובמעמד שלשתן קנה, ע"כ.
ויש לנו לברר אחר שפסקנו שאם בא עליו בהקפה לא קנה, שהרי אין לו אצלו כלום, הלכך יש לנו לומר ראובן שהפקיד אצל שמעון כור חטים ולוה מלוי עשרים דינרין, ואמר לשמעון הנפקד ממנו מחטים במעמד לוי תן ללוי בעבורי עשרים דינרין, שהרי יש לי בידך כור חטים, וזה משיבו במעמד שלשתן כן אעשה, ואחר כך רצה לחזור, שהרי יכול לטעון אין זה מנה לי בידך, שאע"פ שהחטים שלו היו בידי אין רצוני להשתדל בעבורו בעסקיו למכור חטים לפרוע חובותיו, והריני חוזר במה שהודיתי. בהא ודאי מסתברא לן דהוה ליה כמנה לי בידך, וכדאמרינן בעלמא [ב"מ ס"ג ע"א] מה לי הן מה לי דמיהן. וכי יעלה על דעת שמי שיש בידו מחברו זהובים ואמר לו מנה לי בידך תנהו לפלוני שלא קנה, ומהיכן יצא דין זה שלא יעמדו הזהובים במקום דינרין, הואיל ויכול למכרם ולהחליפם בדינרין, והא נמי דכותה היא. וזה אשר כתב לי בזה הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל [תשובה סימן ל"ב], והיכא שהפקיד לו כור של חטים ואמר לו מאותו כור של חטים תן עשרים דינרין ללוי, אם פירש תן לו עשרים דינרין במעות מן החטים, כיון שהחטים פקדון לא קנה. אבל אם אמר לו סתם תן עשרים דינרין מחטים שיש לי בידך לפלני, קיימא לן [גיטין ס"ו ע"א] מחמרא כדי ליפות את כחו. הלכך כמאן דאמר ליה תן לו חטים שוים עשרים דינרים הוא וקנה. ואם חטים הלואה אצלו, כיון דשעבודא אית ליה גביה, אע"פ שפירש תן לו עשרים דינרין במעות קנה, דכלהו טעמי דמיתמרי בגמרא במעמד שלשתן דהלואה בהך אורחא רהטי, דמשום שיעבודא דראמי עליה משתעבד ליה להאי. ואע"ג דאשכחן [שבועות ל"ח ע"א] לענין מודה מקצת הטענה דלא מיקרי הודאה ממין הטענה. התם משום דאזלינן בתר מעיקרא, אבל הכא בתר בסוף אזלינן, דשעבודא הוא דשעביד נפשיה להאי משום שעבודא דרמיה עילויה, ומלוה קמא בין הלואה דחטים בחטים בין דחטים במעות שעבודא בעלמא הוא דרמיא עילויה ושוין נינהו, הילכך קנה ומחייב למיתן ליה עשרים דינרין מן החטים. ולא לחייבו לזה ליתן אם הוזלו חטים ואינן שוין עשרים. ולא ליתן במעות ממש, אלא לומר דבהמחאה זו קנה ונותן לו מעות או חטים שוים עשרים לשער שבשוק, וכל דיהיב ליה פרעון הוא שוה כסף, ע"כ.
